עד לחיסולן הסופי של קהילות יהודיות בארצות הכבושות ובארצות הגרורות , היו קשרי הדואר בתקופת השואה סדירים בדרך כלל. הקשר עם הארצות הסמוכות לארצות הניטרליות כמו – תורכיה או עם הארצות הגרורות, בולגריה, רומניה והונגריה, היה קל מהקשר עם פולין, שהתנהל בעיקר דרך שווייץ. הקשר עם מזרח פולין ועם הארצות הבאלטיות, נותק לחלוטין בסוף יוני 1941, בעקבות הפלישה הגרמנית וכיבוש שטחי ברית המועצות.
בארצות הכבושות חוייבו היהודים לכתוב בגרמנית בלבד. מספר המילים, תוכן המכתבים, ולעיתים אף סגנון הכתיבה, הוגבלו. כל המכתבים נבדקו על ידי הצנזורה.
בחלק מהגטאות מחלקת הדואר נוהלה על ידי היודנראט (מועצת היהודים).מחלקת הדואר הייתה חיונית ביותר ליודנראט משום ששימשה צינור קשר רשמי יחיד בינן לבין עצמן ועם העולם החיצון. היא סיפקה מקור הכנסה לעשרות עובדים והמסים שהוטלו על דברי דואר והתשלום עבור הבולים, היו מקור הכנסה לקופת המועצה. הדואר היוצא כלל תמיד את חותמת היודנראט, ומברקים נדרשו לאישורה קודם לשליחתם. שירותי הדואר תאמו את תנאי החיים שתוך השטחים הכבושים: בפולין למשל, פרט ללודז', קל היה יותר לשלוח ולקבל דואר בערים שהיו תחת מימשל גרמני ("רייך"), בהן הוקמו גטאות רק משלהי 1942, מאשר בערים כמו ורשה או קרקוב, שהיו תחת מימשל כללי ("גנראלגוברמן"). במקומות אלה שובשו שירותי הדואר לעיתים קרובות ומכתבים רבים מעולם לא הגיעו ליעדם. כאשר נערכו "אקציות" בוטלו שירותי הדואר.
בגטאות גדולים הונפקו גלויות ואגרות של הגטו ואפילו בולים מיוחדים. ידועים במיוחד בולי גטו לודג' הנושאים את דיוקנו של ראש היודנרט – רומקובסקי.
