בארצות הכיבוש הנאצי אולצו התושבים לכתוב ולשלוח מכתבים על פי כללים נוקשים. המכתבים והגלויות עברו צנזורה קפדנית שמחקה כל מילה או משפט שלא עסקו בעינייניי משפחה בלבד. האילוץ הוליד באופן ספונטני שימוש במילות צופן. במכתבים שנשלחו לז'נבה ולקושטא, למשל, שורבבו מילים עבריות בתעתיק לועזי, במסווה של שמות בני משפחה ואירועים משפחתיים. וכך "החבר פחדסקי מתאכסן אצלנו" או "דוד גירוש ביקר אצלנו" , או הדודה "נוראה" לנה אצלנו תכופות, כמה זה מכביד עלינו…". במכתבים שבהם דיווחו על גורל חברים אשר גורשו למחנות, צויין שמו של חבר או קרוב משותף, שהמחנה אליו נשלח ידוע. וכך "אדלה נסעה למקום בו נמצא נחום" – ואותו נחום ידוע היה כי נשלח לאושוויץ.