"שנת האפס 1946-1944"
ההתארגנות העצמית של ניצולי השואה למחרת השחרור
"ההרגשה שלי הייתה שעכשיו נולדתי והעולם לא קיים, ועכשיו צריך לקום ולבנות, כי הכל מתחיל מהתחלה." ריטה וייס
התערוכה "שנת האפס" מתבוננת בשנה הראשונה, "הארוכה", של השחרור – מראשית 1944, עם שחרור החלקים המזרחיים של אירופה על ידי הצבא האדום, ועד שלהי 1946. התערוכה מתמקדת בתעצומות הנפש שאפשרו לניצולים להתחיל את חייהם מחדש, ומאירה את התפקיד המרכזי שמילאו הצעירים, חברי תנועות הנוער הציוניות, שבן-לילה הפכו למנהיגים, וידעו להוביל אחריהם את ציבור הניצולים להתחלה חדשה.
התערוכה מחולקת לשלושה פרקים המתחילים באופן כרונולוגי ובהמשך נארגים האחד בשני: החלק הראשון, "התארגנות עצמית", מתמקד ביוזמה לארגון "תנועת הבריחה", שנקטו למחרת השחרור חברי תנועות הנוער הציוניות, פרטיזנים לשעבר ולוחמי מחתרת בגטאות, ובמקביל בדאגה לאיתור ושיקום ילדים יתומים. החלק השני, "מחנות העקורים", מתמקד בצורך המידי של הניצולים להשתייך, הן משפחתית והן חברתית, ובצורך ליצוק משמעות חדשה לחייהם באמצעות הבניית זהות עצמית חדשה, אישית וקולקטיבית. החלק החותם, "הדרך לעתיד", מייצג את הרצון לבנות בית ומולדת רחוק ככל האפשר מאירופה, שהחריבה את עולמם. בפרק זה מודגש המקום שתפסה הציונות בהווייה היומיומית של הניצולים במחנות העקורים, שרובם ככולם השתתפו במאבק על הזכות לעלות לארץ ישראל, גם אם חלקם בחרו להגר ליבשות אחרות.
התערוכה מסופרת בגוף ראשון, מפי הניצולים עצמם, מתוך אוסף העדויות של ארכיון משואה, והיא מתחילה בחוויה המידית שחוו עם השחרור ומסתיימת בתובנות המאוחרות שלהם כאנשים מבוגרים.
התערוכה הוכנה בתמיכתם הנדיבה של ועידת התביעות; משרד התרבות והספורט; משפחת גרוסמן, טורונטו, קנדה; ואגודת ידידי משואה בקנדה.
