מכתבים וגלויות שנשלחו על ידי אלו ששרדו את המלחמה אחרי השחרור מעידים כי דבר ראשון היה חשוב להם לאתר, או למצער לברר, את גורלם של מכרים וידידים מהם נותקו במלחמה. ממכתביהם עולה הכמיהה לחזור מהר ככל האפשר למהלך חיים תקין. חלקם שהו במחנות עקורים, אחרים ניסו לחזור אל בתיהם משכבר הימים ובדרך כלל נחלו אכזבה מרה.
דר' משה בייסקי, תיאר את מצבם של השורדים לאחר השחרור כ"שחרור ללא חופש": "…ואמנם יום גדול היה ה-8 במאי 1945 לכל באי עולם ואולי במיוחד לשרידי הרדיפות והעינוים, אשר חמש שנים ומעלה עמדו בסבל ובתלאות ששום כושר תיאור לא יתארם. אולם את מקומה של השמחה הספונטנית הראשונית, תפסה חיש מהר המציאות העגומה והטראגית. אך טבעי הוא שהמחשבה והשאיפה המיידית הייתה להינתק מהר ככל האפשר מהעבר הזוועתי ובראש ובראשונה ממקום הייסורים והסבל, כלומר, לעזוב את המחנה, המחבוא, מקום ההגלייה. אולם השאלה המיידית בפניה עמדו כמעט כל הניצולים מהתופת הנאצי הייתה: ומה הלאה? להיכן ללכת וזו לא הייתה רק בעיה של כושר פיסי או של אמצעים, אלא שאלת כיוון, פשוטו כמשמעו!"
דר' משה בייסקי, שחרור שאין עימו חופש, קובץ משואה ל', עמ' 129 – 140
מן העבר השני, אלו שנמלטו והצליחו לעלות ארצה או הגיעו אל ארצות שונות ברחבי העולם ניסו מיד עם השחרור לאתר את קרוביהם ולעיתים קרובות מאוד קיבלו את התשובה המצמררת: "הנמען עבר למען בלתי ידוע".
