יום הזיכרון לשואה ולגבורה תש”פ

 הצעה לעצרות מתוקשבות בקהילה

נוכח תקופת החירום ומשבר הקורונה, השנה, לראשונה מזה 55 שנים לא תיערך העצרת הממלכתית באמפיתיאטרון משואה בערב יום השואה.

מכון משואה נערך לסייע  לקהילות, לתנועות נוער, לוועדי בתים ואף למשפחות מורחבות לערוך טקס זיכרון מתוקשב באמצעות עדויות מוסרטות של ניצולי שואה ומקורות היסטוריים מתוך  ארכיון משואה.

ההתבוננות בבחירות שאנשים עשו בתקופה אחרת מעוררת אותנו למחשבה על אפשרויות הבחירה שיש לנו כפרטים, על האחריות שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים. מפגשי הזיכרון עשויים לקשר בין הזיכרון לשאלות של זהות אישית, חברתית ולאומית  בנות זמננו, בשלושה נושאים:

• עוצמת רוח האדם
• ערבות הדדית, סולידריות ועזרה הדדית
• התקווה לחברה טובה יותר ביום שלמחרת

בגלילה מטה תמצאו קטעי עדויות , קטעי קריאה ושירים לשימושכם.

~ קטעי עדות ~

קטע עדות יהודית ברנע וליה הובר

עדות מיכאל יצחקי

עדות יונה טושה וייס

עדות נפתלי פירסט

עדות נוח קפלינסקי

עדות רוני מאור

עדות חווקה פולמן רבן

עדות יעקב וסרמן

עדות ליטמן מור

~ קטעי קריאה ~

קטע 1:

“הסבל באמת גדול, אבל למרות זאת, לעתים קרובות אני הולכת בשעת הערב המאוחרת, כאשר היום שוקע מאחוריי עם עומקיו, אני הולכת בצעדים נחושים לאורך גדר התיל ואז זה פורץ ועולה מתוך לבי שוב ושוב – אני לא יכולה לעצור זאת, זה עולה כפי שהוא, כוח בסיסי הטוען: החיים הם משהו נפלא וגדול. מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי, וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת המתרחשים כעת נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב שעלינו לכבוש ולמצוא בתוך עצמנו”. 

(מתוך השמיים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום 1914-1943 ).

אתי הילסום נולדה בהולנד ונרצחה באושוויץ. אישה בוגרת עצמאית בשנות העשרים לחייה, שכבר הספיקה לסיים תואר שני בלימודי משפטים, והמשיכה ללמוד פסיכולוגיה. ביומנה היא מתארת את משפחתה ואת חייהם בגילוי לב. התעודה שהשאירה לנו היא יותר מווידוי. זהו תהליך של חיפוש משמעות לחיים שצמח ובקע מתוך מצוקת נפש של מי שעמדה על סף תהום.

קטע 2:

“המחשבה הבריאה על העתיד היא המניע העיקרי של התנהגותנו. אנו עומדים בהתנגדותנו מתוך הכרה שזו דרכו של כל עם נדכא. אילו ביקשנו להציל רק מה שנותר לנו היינו יכולים,  באומץ לב ובכוח סבל, למצוא יותר מדרך בריחה אחת. אנו נאבקים על צדק נעלה יותר, על עניין החירות, ולמען אלה אין אנו מהססים לסכן את הדבר היחיד שנותר לנו. לא זו השאלה, מה יכול אדם להפסיד, אלא מה אפשר וראוי להשיג: את החירות“. )שמשון דרנגר  1917-1943 , ביום השנה לייסוד ארגון החלוץ הלוחם בקרקוב(

שמשון דרנגר, חבר תנועת הנוער “עקיבא” ממייסדי מחתרת “החלוץ הלוחם” בקרקוב

קטע 3:

כשיצאתי מדוכאת מבלוק 13, עצרה אותי צלינה, חיבקה אותי בידידות והובילה לדרגשה. שם הכרתי את חברותיה לדרגש: את הגברת פרייס ובתה המבוגרת ממני בשנה, רוז’קה. שתיהן שאלו אותי לפרטים שונים מעברי. סיפרתי להן בקצרה את שעבר עלי והרגשתי הקלה עצומה. נרגשת מלבביותן ודאגתן, היה לי רושם ששריון האדישות בו הקפתי את עצמי לאחר אובדן הלה, מתפוצץ ומתפורר. גברת פרייס לא היתה מסוגלת לשבת בשקט ולצפות בטרגדיות של אחרים, ובייחוד לא בסבל של ילדים. היא, בתה וצלינה הקשיבו בעיניים דומעות לסיפורי. לפרידה ביקשה גברת פרייס, בלטפה את ראשי , שאבקר אותן כשרק אוכל,-נייעץ לך תמיד, נעזור-בדחפה לידי מעט בצל ושום.“ (הלינה בירנבאום, החיים כתקווה, עמ’ 105)

קטע 4:

“בשעות של חוסר מעש שבו וצפו זיכרונות מן העולם שנשאר מאחור יחד עם הצורך להיצמד אל החברות, לבכות ולקוות יחד עמן. הדרגשים של האיטלקיות ממשלוח אפריל היו כולם קרובים זה לזה: שמונים צעירות נכנסו אז למחנה. […] כך גיליתי את ידה של צילי, יד קטנה חמה, צנועה וסבלנית, אשר אחזה בידי בערבים[…] ולחשה באוזני בקול שקט ואימהי: “לילה טוב, יקירתי; יש לי בת בגילך!” […] וכך מצאתי יום אחד את אולגה […] פתאום הרגשתי שיכולתי לדבר ושהיא יכלה להבין ללבי […] השתכרנו מן החירות האין-סופית של הרוח האנושית הפורצת אל מעבר לכל גבול שמציבה החייתיות האנושית. בחרנו זו בזו כחברות.”

(ג’וליאנה טדסקי- חיי היום יום באושוויץ-הסגר בבלוק 13)

קטע 5:

“באוגוסט 1944 שרר חום כבד באושוויץ. רוח לוהטת, טרופית, העלתה ענני אבק מן הבניינים שנפגעו קשה בהפצצות האוויר, יבשה את הזעה על גופנו והעבתה את הדם בעורקינו […] כמה מים יכול להכיל צינור ברוחב שתי אצבעות ובגובה של מטר אחד או שניים? ליטר, ואולי אפילו לא זה. יכולתי לשתות מיד את כל המים, וזו מן הסתם היתה הדרך הבטוחה ביותר, או להשאיר מעט למחרת. יכולתי גם לחלק חצי בחצי עם אלברטו או לגלות את הסוד לכל הקבוצה. בחרתי בחלופה השלישית: בחרתי באנוכיות מורחבת אל הקרוב אליך ביותר, שידידי כינה אותה, בימים רחוקים, בשם ההולם: ‘אנחניוּת”

(פרימו לוי, השוקעים והניצולים,  עם עובד, תל-אביב 1991, עמ’ 61.)

קטע 6:

ההיסטוריון יחיאל דינור

בשעות סכנה חמורה לחייו […] האדם מגייס את כל מה שנאצר בתוכו, כל מה שנצבר בו במשך כל ימי חייו, מה שירש מה שטבוע בו, ומה שרכש וסיגל לעצמו, והוא מכניס אותם למערכה – למערכת המאבק. והוא הדין בחיי העם, בחייו של כל עם ועם. שעות המשבר בתולדותיו הן גם שעות הריכוז של כוחותיו, הן גם שעות השיא לחישוף סגולותיו, להפעלת מורשתו, העומדת למבחן בשעות אלה. ”

(יחיאל דינור, “במאבק הדורות” עמ’ 78, בתוך: דוד אנגל, מול הר הגעש : חוקרי תולדות ישראל לנוכח השואה, עמ’ 144 ).

~ שירה בציבור / הופעות מתוזמנות של המשתתפים ~

כולנו רקמה אנושית אחת – מוטי המר

כי האדם עץ השדה / נתן זך ושלום חנוך

לא טוב היות האדם לבדו / נתן זך ומתי כספי

לו יהיה / נעמי שמר

שירת העשבים / נעמי שמר

שיר המעלות בשוב ה’ את שיבת ציון